<h1>כל בו הלכ' דם ומליחה סימן ק"ג</h1>
<h2>דף ב.</h2>
האוכל דם בהמה חיה ועוף, בין טמאים בן טהורים, במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת. ודם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו, ואפילו לכנסו בכלי ולשתותו מותר, אם לא מפני מראית העין. ודם דגים וחגבים טמאים, הרי הוא כחלב בהמה טמאה ואסור. ודם שקצים כבשרן. דם האדם אסור מדבריהם, והוא שפירש, משום מראית העין, שלא יאמרו דם בהמה או עוף הוא, אבל דם השינים, מוצצו ובולעו ואינו נמנע. הרי שנשך פיתו ומצא עליה דם, גורר הדם, שהרי פירש, ואוכל הפת.
<h2>דף ד:</h2>
דם השליל הנמצא במעי בהמה, כדם האברים, חוץ מדם הכנוס בתוך ליבו.
<h2>דף כ:</h2>
האוכל דם בהמה חיה ועוף, בין טמאים בן טהורים, במזיד חייב כרת, בשוגג חייב חטאת. ודם דגים וחגבים טהורים, מותר לאוכלו, ואפילו לכנסו בכלי ולשתותו מותר, אם לא מפני מראית העין. ודם דגים וחגבים טמאים, הרי הוא כחלב בהמה טמאה ואסור. ודם שקצים כבשרן. דם האדם אסור מדבריהם, והוא שפירש, משום מראית העין, שלא יאמרו דם בהמה או עוף הוא, אבל דם השינים, מוצצו ובולעו ואינו נמנע. הרי שנשך פיתו ומצא עליה דם, גורר הדם, שהרי פירש, ואוכל הפת.
ואין חייבין כרת, אלא על דם שהנפש יוצאה בו, אבל דם התמצית, ודם האברים כגון דם הטחול, ודם הכליות, ודם הביצים, ודם המתכנס בלב בשעת שחיטה, ודם הנמצא בכבד, והשותת בתחילת הקזה, ובסוף ההקוה שיתחיל הדם לפסוק, אין חייבין עליו כרת, אבל האוכל ממנו כזית לוקה.
<h2>דף כב.</h2>
הלב, בין לצלי בין לקדירה, קורעו ומוציא את דמו, ואחר כך מולחו. ואם בישל הלב ולא קרעו, קורעו אחר בישולו ומותר. ואינו נאסר משום בליעת דם, דשאני לב דשיע. ואם לא קרעו, אם היה לב בהמה שיש בדמו כזית, חייב כרת, אבל לא בלב עוף, שאין בדמו כזית בתוך ליבו, שחייבין עליו כרת, אבל מכל מקום איסורא איכא, דקיימא לן בחצי שיעור אסור מן התורה. וכתב בעל התרומה ז"ל דלא (אמרי) [אמרינן] קורעו אחר בישולו ומותר, אלא בצלי, דכבולעו כך פולטו, אבל אם בישלו בקדירה בלא קריעה, שנשאר שם הדם שפלט, צריך ששים כשיעור הלב, ואם אין ס' כיוצא בו, אפילו הלב אסור. וכן נראה דעת הראב"ד ז"ל.
והר"י כתב הלב קורעו ומוציא את דמו. לא קרעו, אינו עובר עליו, ומוקמינן לה בלב עוף שאין בו כזית, אבל יש בו כזית חייב, ומשמע מתוך פירוש הקונטרס דאפילו בישלו. אך נראה דאחי קאי, דאילו מבושל, הא קיימא לן דאם בישלו אינו עובר וקורעו לאחר בישולו. נראה דוקא לאחר צלייתו, אבל בקדירה צריך ס'. ואם נתבשל העוף בחתיכות קטנות והלב תלוי באחת מהן, יש לחוש שמא תשאר החתיכה לבדה עם הלב במעט רוטב, ותהא החתיכה נעשית נבילה מפני הלב התלוי, ואין בה ס', (ויפלו) [ויפלוט] ברוטב, ויאסור אחרת, ואותה אחרת תאסור אחרת. וביאר הר"ף כגון שמקצתו חוץ לרוטב. ע"כ. וכן נמי כשמשימין החתיכה בטפלה, ויש בו שומן, שמא נימוח השומן תחילה תחת החתיכה שהלב בה, ותהא נעשית נבילה, ואחר כך תחת הסמוכה לה, ויאסרנה, וכן כולן. והמחמיר תבא עליו ברכה, והמקל לא הפסיד, כי אין לנו להחזיק ריעותא בזה. וביאר הר"ף דאינו ראוי להחמיר בזה. ועוד דאיסור הבלוע בחתיכה, אינו הולך מחתיכה לחתיכה כי אם על ידי רוטב, על כן אותה חתיכה שנשארה עם הלב שמחובר בה, אסורה אם אין בה ס' מן הלב, ושאר החתיכות מותרות. וכן נהגו לענין כבד. עד כאן לשון הר"ף.
